מציאות רבודה (AR) - דמיון ומציאות מיישרים קו

אני ליד המחשב. בתי המתבגרת ושלוש חברותיה מצחקקות ברקע. הן מדברות על החתיך ההורס החדש שהגיע לבית הספר.  אף אחד עוד לא מכיר אותו, הוא רק הגיע, אבל ברור שזה הדבר החם הבא, לשם כרגע מופנית כל תשומת הלב, הפוטנציאל האמיתי יתברר רק בהמשך.

גם לנו, בשדה התקשוב, יש את "החתיך ההורס" שלנו- הדבר החם הבא- ה- Augmented Reality, או בקיצור AR. הוא כבר כאן, הוא "מפיל" אותנו, הוא כאן כדי להישאר, וזה הזמן להכיר אותו יותר לעומק כדי שנוכל לעשות בו שימוש פדגוגי מיטבי כשייקלט כאן.

Augmented Reality

Augmented Reality, או מציאות רבודה היא טכנולוגיה המצרפת שכבות מידע וירטואליות למציאות הפיזית, המוחשית, ובכך מרחיבה את טווח ההתנסות והמידע שלנו ביחס למציאות.

על פי דוח הורייזן 2011 קיימות שתי טכניקות מרכזיות של איסוף מידע בטכנולוגיית AR:

• איסוף מידע על סמך סמן חזותי-  מצלמת המכשיר הנייד (סמארטפון, טאבלט) סורקת קוד ויזואלי, המפעיל תוכנה שמזהה אותו ומקשרת בינו לבין נתונים שונים שהוזנו, כגון נתונים טקסטואליים, תמונות, אנימציית תלת ממד ועוד. דוגמה מקומית לכך ראינו בעיתון ידיעות אחרונות בחנוכה, דצמבר 2012. עם כיוון מכשיר נייד לסמן חזותי בעיתון (לאחר שהותקנה במכשיר אפליקציית AR), "קפץ" מתוך העיתון יצור תלת ממדי שר ומדבר. החידוש היה בכך שלא נעשה מעבר אל אתר אינטרנטי דוגמת סרטון יוטיוב, אלא היצור התלת ממדי נצפה על רקע הסביבה הביתית, כלומר יכולתי לראות את הדמות מקפצת כשהתפאורה שברקע היא הבית הפרטי שלי- המציאות שלי.

• איסוף מידע על סמך מיקום- באמצעות GPS במכשיר הנייד, ניתן לקלוט את מיקום המצלמה וכיוונה, ולזהות אובייקטים סמוכים לה. דוגמה ליישום AR המשתמש בטכנולוגיה זו, היא "המשקפיים של גוגל", אלמנט שעשוי להיחשב כאפנתי, או לפחות חדשני, ומיועד לחסוך את הסרבול ואי הנוחות שבאחיזת המכשיר הנייד. בצד אחד של המשקפיים מותקן מסך המאפשר צפייה בנתונים, ולצידו מחשב קטן הקולט ומוסר מידע ביחס למיקום הנתון, כגון תחנות רכבת תחתית באזור, מסעדות, חברים המצויים בקרבת מקום, מזג האוויר ועוד. המשקפיים עדיין נמצאות בשלבי פיתוח (הדגם קיים, אך בשלבי התנסות), ואינן משווקות לקהל.

המשקפיים של גוגל- פריט אופנתי

המשקפיים של גוגל

החודש התפרסם התקציר של דו"ח הורייזן 2013 למערכות ההשכלה הגבוהה, המנבא כי בתוך שנתיים-שלוש יאומצו יישומי AR בלמידה במסגרות אלו. ליישומי AR פוטנציאל משמעותי בלמידה: הם מאפשרים למידה ויזואלית, המשלבת המחשת תהליכים דינמיים בשילוב נתוני מידע שונים (כגון הכנסת דגם של הר געש תלת ממדי פעיל לכיתת הלימוד, בתוספת שכבות מידע של נתונים שונים לגביו). תהליך הלמידה מתבסס על אינטראקציה בין הלומד ליישום, באופן שהלומד שולט על קצב חשיפת הגירויים השונים. אפשרות השימוש באמצעים ניידים, כגון סמארטפון, הופכת את יישומי ה-AR לנגישים, וללא צורך באביזרים מיוחדים (כגון משקפיים ייעודיות). למידה באמצעות יישומי AR מאפשרת התאמה מירבית לשונות בין אישית של הלומד.
ניתן לראות כיום שימושי AR שונים המתחילים לתפוס תאוצה, בעיקר בתחומי הבידור, הפרסום והמשחקים, אך קיימים ניצנים גם בתחום החינוך והלמידה: ספרים, שילוב תמונות היסטוריות כשכבת מידע המתווספת למבנים במציאות (לונדון, פרויקט street museum), ועוד.

מסטיב אוסטין עד פרופ' באביק אמיר פרבז

בילדותי, אחת מסדרות הטלוויזיה העתידניות הייתה "סטיב אוסטין- האיש השווה מיליונים". אוסטין היה אסטרונאוט שנפצע וכמעט נהרג, אך הרפואה המאוד בדיונית נכון לאותה תקופה (שנות ה-70) הצליחה להצילו, תוך השתלת יד, רגליים ועין ביונית. האיברים היו מחוברים למחשב, והקנו לו כוחות על- לדוגמה, העין הביונית שלו הייתה בעלת יכולות זום מרשימות, כולל ראיית אינפרא- אדום. זו הייתה תכונה מעוררת השתאות , אם כי לכולם היה ברור שאין שום קשר בינה לבין היתכנות במציאות. זה היה מדע בדיוני במיטבו.
בסוף שנת 2008 חשף פרופ' פרבז מאוניברסיטת וושינגטון, חוקר בתחום הננו-טכנולוגיה, אב טיפוס לעדשת מגע המסוגלת לשדר ולקלוט מידע. בדצמבר 2012 הכריזו מעבדת מחקר Imec ואוניברסיטת גנט בבלגיה על פיתוח אב טיפוס של עדשת מגע הבנויה כמסך זעיר המורכב מקריסטל נוזלי. העדשה פותחה לצרכים רפואיים וקוסמטיים, אך בכוונת המפתחים ליצור עדשת מגע אלקטרונית אוטונומית. עדשה כזו תוכל להוות פלטפורמה ליישום טכנולוגית AR.

עד לא מזמן היה גבול ברור שחצץ בין הדמיון למציאות. סרטי המדע הבדיוני היוו ז'אנר שהייתה בו מידה רבה של יצירתיות, אך ללא קשר הכרחי למציאות. היום הבדיוני הוא המציאות. הטכנולוגיה והחשיבה המקורית האנושית הפכו כל כך מתקדמות, שכל רעיון (או לפחות מרביתם המכריע) הוא בר יישום. קצב התפתחות הדברים הוא מאד מהיר, ולעתים גורם לנו לשאוף לדבר הבא עוד בטרם מיצינו את הקודם.

פדגוגיה, תקשוב והריגוש הבא

ושוב אני חוזרת לתקשוב בשדה החינוך: התקשוב הוא תחום שבהגדרתו הנו משתנה בכל רגע נתון, יש אין סוף יישומים, זמינים ונגישים כל הזמן, מתעדכנים ומתחדשים. המורה המתוקשב, על מנת להישאר רלוונטי ומוביל תהליכים, מצופה להיות שם, ולשלב את היישומים העדכניים בתכני הלמידה השייכים לעולם התוכן אותו הוא מלמד. רק לפני מספר חודשים שילוב קודי QR בלמידה נתפס כאירוע חדשני ומסעיר, שאפשר שילוב מכשירים ניידים בהוראה. עכשיו, כשטכנולוגיית ה-AR כבר כאן, ה-QR נראה מיושן. היצור התלת ממדי בעיתון ידיעות אחרונות היה הרבה יותר מרגש, כי הוא היה כאן, בתוך המציאות הפרטית. כשאני מסתכלת בסרטוני AR ביוטיוב, ורואה את ה-AR Cinema, שהוא שילוב של סרט בתוך המציאות, הספרים והעיתונים התלת ממדיים כבר נראים, איך לומר, קצת מיושנים...כן,  והמשקפיים... ועדשות המגע... יישומים שעדיין נמצאים בשלבי פיתוח, אך מוצגים לנו בסרטי תדמית כדבר מוחשי, גורמים לנו לשאיפה לדלג על הדבר הקודם, שלעתים עדיין אינו מיושם בעצמו, לטובת הדבר הבא.

שדה החינוך הוא תחום שנתפס כתחום יציב, סטאטי יחסית, תחום שיש לו בסיס פדגוגי ותוכני בעל גבולות פחות או יותר ברורים. הוא משתנה, אבל באיטיות רבה. העולם הטכנולוגי הפך להיות דינמי ברמות שקשה להספיק להישאר מעודכנים בו. מערכת חינוך מותאמת למאה ה-21 דורשת את השילוב בין השניים. אולי האתגר הכי גדול שלנו היום הוא למצוא את האופן שבו נצליח לשלב את החדשנות בחינוך, תוך שימוש בכלים מתחדשים ומתעדכנים, על ידי הבנת האיכויות הפדגוגיות שניתן להפיק מהיישומים השונים, ותוך הימנעות יחסית מתזזיתיות ומוסחות שכל כך מאפיינת את תקופתנו.

ואם לחזור אל הבנות המתבגרות שבהשראתן פתחתי את המאמרון, הכיוון המומלץ הוא להתיידד עם החתיך החדש בבי"ס, להכיר אותו קצת יותר, לפני שמגיע החתיך ההורס החדש הבא. ואולי פשוט להסכים עם העובדה שככה זה עכשיו, שזוהי המאה ה-21 על שלל גווניה.

פרידה

ביום שני הבא יתקיים השיעור האחרון שלנו. סיימנו את לימודי התואר השני (טוב, טכנית יש עוד כמה עבודות להגיש אבל אנחנו כבר שם).
חזרתי מהלימודים היום, היום שלפני האחרון, ותוך כדי בילוי בפקקים של הדרך חזור, נמלאתי בסוג של עצבות. הבנתי כמה שהלימודים יחסרו לי. נכון, החיים מאוד עמוסים תוך כדי הלימודים, אבל גם מלאי התחדשות, עניין, סקרנות, הרחבת פרספקטיבה, מעוף, רצון ליותר.

ד"ר דובי וייס הכריז בתחילת הסמסטר שהוא מתכוון לצייד אותנו בחכה ולא לתת לנו דגים, על מנת שגם משבוע הבא ואילך נוכל להמשיך להתעדכן ולדוג חידושים טכנולוגיים- למטרות פדגוגיות. אני מרגישה שבמהלך הלימודים קיבלתי כמה חכות, בכל מיני גדלים וצבעים, וגם לא מעט דגים. ועכשיו- יוצאים אל הים הגדול, האינסופי, שבו מסתובב המון מידע לאיסוף, המון דגים.

אני מרגישה שהלימודים אפשרו לי לצמוח. נתנו לי שורשים וכנפיים: כנפיים שלוקחות למעלה, למידע, לתיאוריות הכי עכשוויות, למה שקורה ממש ברגע הזה, לדברים שעדיין נהגים בדמיונם של סטארטאפיסטים עלומים. שורשים שמאפשרים להטמיע את כל הידע הזה בעשייה היומיומית בתחום ההוראה בבית הספר, להביא את התקשוב אל התלמידים ואל צוות המורים, כאפשרות ללמידה מהנה, מאתגרת, עכשווית, רלוונטית.

ועכשיו זה נגמר...
למה זה לא משמח אותי?

רוצה לנצל את הבמה הזו, שחיה את המתח שבין פרטי לציבורי, כדי להודות לד"ר גילה קורץ, האמא הרוחנית של משפחת התקשוב והלמידה (שלנו הסטודנטים ושל המסלול כולו) על המקצוענות ללא פשרות, על הנחישות, ועל החיבוק החם שהיה לך תמיד בשבילנו.
בשבילי את מקור השראה.