11 בספטמבר 2012

סיכום הטרילוגיה ההיסטורית: הקיבוץ והלמידה השיתופית

ברשומות הקודמות יצאתי למסע היסטורי בעקבות השיתופיות הקיבוצית, על מנת להבין את הקושי האישי שלי בלמידה השיתופית.
התקופות בהן התמקדתי היו:
דור ראשון לשיתופיות- דור המייסדים- שפעלו מתוך אידאולוגיה של שיתוף כצורך קיומי.
דור שני לשיתופיות-  נולדו למציאות שיתופית, לא בחרו בה, התנהלו בה מתוך הרגל, פחות מתוך צורך או אידאל.
דור שלישי לשיתופיות- הדור שפירק את השיתופיות מתוך אי הרלוונטיות וחוסר ההתאמה שלה.
(מזמינה את הקוראים להיכנס אל קישורי הרשומות הקודמות, המספרות את הסיפור המלא).

על רקע ההיסטוריה הקיבוצית אני בוחנת גם את ההיסטוריה המשפחתית שלי, כדי לבדוק את מידת ה"שיתופיות הגנטית" הזורמת בעורקיי- אם בכלל.

סבתא שלי, ממקימי הקיבוץ, נסעה ללדת את ילדיה בירושלים, בבית הוריה. זה ממש לא התאים לרוח השיתופיות הקיבוצית, כי כולם היו צריכים להיות שווים. למרות זאת היא לא ויתרה על מה שהיה חשוב לה באמת (למרות שבלידת ביתה הרביעית היא נכנעה ללחץ הקיבוצי ונשארה). היא למדה לתואר שני בביולוגיה, דבר שלא היה מקובל, פשוט כי זה היה חשוב לה. שיתופית מבחירה אך אינדבידואליסטית בנקודות המשמעותיות בחיים.
אמא שלי, דור שני לשיתוף, קיבלה ברגשות מאד מעורבים את צו התנועה של מסירת התינוקת הבכורה שלה למטפלת (אני), אך בלחץ קל של אבי (עירוני במוצאו, שלא הצליח להבין את ההגבלות המוזרות שהחברה הזו הטילה על עצמה), ארזו הכל ועזבו את הקיבוץ. היא הייתה צריכה שיעירו אותה מהמציאות הזו, אבל בחרה באינדבידואליזם (למרות שתמיד נשארה אצלה הכמיהה לשם).
אני, בבגרותי החיים הובילו אותי שוב לקיבוץ. לא גדלתי שם. כשרציתי ללמוד אדריכלות נאלצתי לחזור שוב ושוב לוועדת השתלמויות, שניסתה נואשות לשכנע אותי שאין לקיבוץ מה לעשות עם אדריכלים, ושעדיף שאלמד הנדסת מזון ואשתלב במפעל. כמובן שהלכתי ללמוד אדריכלות. הקשבתי קודם כל לעצמי, לרצונות שלי, לאמת שלי.

כשאני מסתכלת על ההיסטוריה הגנטית שלי, אני מקבלת תמיכה בעובדה שאני כנראה פשוט לא בנויה לשיתופיות. בחוויות המשמעותיות בביוגרפיה שלי הייתי אני, עצמי, לא הקבוצה. בלימודים אני באמת מנסה, אני עובדת בקבוצות כי צריך, עכשיו כבר פחות כי אני פשוט לא מסוגלת לזה, רוב הזמן זה מכביד מדי.
לסיכום הטרילוגיה ההיסטורית אנסה לרכז את היתרונות והחסרונות שלטעמי נמצאים בבסיס הלמידה השיתופית, כמובן- הכל מנקודת המבט האישית שלי.

יתרונות הלמידה השיתופית: הרחבת הפרספקטיבה, הזדמנות להיחשף לדרכי חשיבה וביצוע חדשות, יכולת להבנות ידע הנשען על דיסציפלינות שונות ומגוונות, אפשרות להגיע לתוצר מורכב ומקיף יותר.
תנאי הכרחי להשגת היתרונות: אחריות משותפת של כל השותפים ללמידה. 

חסרונות הלמידה השיתופית: יכולה בקלות להוביל לאי נטילת אחריות והישענות על חברי הקבוצה האחרים, לחלוקת מטלות לשם הפחתת העומס במחיר של ויתור על ידע והתנסות, מאפשרת "זליגה" לבינוניות וצמצום אופקים. פערים באחריות (או ביכולות) בין חברי הקבוצה עשויים לגרור מתחים חברתיים.

אז מה עושים עם זה?
לדעתי אין מקום לקדש הלמידה השיתופית ולתת לה מקום כה מרכזי כפי שמתקיים היום בלימודי מגמת תקשוב ולמידה. היא צריכה להתקיים, אך במינון סביר יותר מול הלמידה האישית. בעולם שבו יש לתת מענה לשונות בין אישית, בתקופה בה ניגודים מתקיימים זה לצד זה בשלום, איני רואה סיבה לצמצום האינדבידואל. אני חושבת שיש למצוא את האיזון הנכון בין הדברים, כשההיבט המוביל הוא פיתוח אחריות אישית של הסטודנט ללמידה שלו.

‏8 תגובות:

  1. ענבל היקרה,
    קראתי את סיכום הטרילוגיה ההיסטורית שלך וההשלכה של ללמידה שיתופית - ישנו משפט שאומר שהאח של היותר מדי הוא פחות מדי. אכן דרושה זהירות במינון ויש מקום להבין מה המטרות מבחינה פדגוגית של משימה שיתופית
    השאלות להבנתי ולניסיוני הם לא מה היתרונות והחסרונות (שגם הם ראויות לדיון אך ידועות ) השאלה היא מתי כמה ואיך. למידה שיתופית יכולה להיבנות כך שתתן מקום ייחודי לכל משתתף כמו למשל: תפקידים שונים בקבוצה השיתופית בהתאם לבחירה האישית הן במרכיבי המשימה מבחינת התוכן או מבחינת המיומנויות, יכולות הנחייה , מסוגלות אישית של כל תלמיד ועוד ועוד.
    אני ממליצה להוסיף חשיבה ולקיים דיון למהי משימה שיתופית ראוייה? מה הם אבני הדרך להבניית משימה ראוייה? מהם הקריטריונים ומה דרכי ההערכה למשימה כזו האם לכולם לתת אותו ציון, או לחלק למשימה הקבוצתית ולעבודה האישית .
    מהחוויה האישית שלי אני מוצאת שהודות לסביבה המתוקשבת ואפשריות השקיפות ניתן לנטר את החסרונות שאת מציינת וכפי שכבר כתבתי מן הראוי הוא לדון מהי משימה שיתופית ראוייה ומיטבית ןאיך מתאימים אותה לקהל היעד וכאן על המורה או לכותבי המשימות להבין מה המטרות , מי הוא קהל היעד ומה התהליך שהתלמיד אמור לעבור.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושבת שבשלב זה האחים שציינת "יותר מדי" ו"פחות מדי", שני הקצוות של הסקאלה, הם הנציגים הכמעט בלעדיים של הלמידה השיתופית, וחשוב לפתח את המרחב שבין שני הקצוות האלו. ככל שיתפתח המרחב, תוכל להתאפשר התאמה ללומדים השונים ולמטרות הלמידה השונות. לנושאי החשיבה שהעלית הייתי מוסיפה גם את ההתאמה הבין אישית בתוך הקבוצה- איך בוחרים את השותפים? האם נכון שבמהלך כל הלימודים יתקבעו חברי הקבוצה- מצב שלא מאפשר שינוי בהגדרת תפקידים, או שאולי נכון לרענן ולשנות, לתת הזדמנות לסטודנט להגדיר את עצמו בכל פעם מחדש. אין ספק שהנושא צריך לעלות לחשיבה מחודשת, להרחיב את טווח ההתנסויות שהוא מאפשר.

      מחק
  2. ענבל, כתבת בצורה אמיצה ומעניינת. את מעלה שאלה שאני עסוקה בה רבות. בניגוד אלייך אני מרגישה מאוד נוח בסביבה שיתופית זה מפרה אותי ומקדם את החשיבה ממליצה לך לצפות בסרט i am הנה קישור:
    http://vimeo.com/47159481
    שנה טובה דוידה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, הסרט בהחלט מעורר חשיבה. הוא קצת מזכיר לי את הפעולה של חץ וקשת: ככל שמותחים את המיתר לצד אחד (החומרנות המערבית ב"אקסטרים" שלה), כך החץ משתחרר ועף בעצמה רבה יותר לכיוון הנגדי (הקהילה, ההדדיות, השותפות). אבל שוב- הסרט עוסק באופן יחסי בקצוות. הוא מציג קצה אחד כעולה על הקצה האחר. אני הייתי רוצה דווקא לטפח את המושג "אחדות הניגודים", את החשיבה שאין טוב יותר או רע יותר, יש גם וגם, הדברים יכולים לקרות זה לצד זה. כמו שהדלאי למה אמר בסרט- תבין איפה הכישרון שלך יכול להתאים כדי לעשות את העולם טוב יותר. אני מתחברת לשם. אבל הכישרון הוא חופשי, הוא היצירה, הוא לא חייב להתאים לרעיון מסוים, נאמר של שיתוף או הפרדה (מושג שיפוטי למדי). אני חושבת שחייבים למצוא הרבה יותר דרכים ללמידה, שיאפשרו ליותר אנשים להביא את הכישרון שלהם כמתנה לעולם. זה לא תמיד שיתוף, זה לא תמיד לבד. זה דורש המשך חיפוש.

      מחק
  3. שלום ענבל
    קראתי בעניין את המאמרון (פוסט) המרתק שלך. לדעתי, אין סתירה בין למידה שיתופית לבין פיתוח האינדיבידואל. במלים אחרות, לדעתי, הלמידה השיתופית איננה גורמת בהכרח לצמצום האינדיבידואל אלא אולי אף להפך. האינדיבידואל לומד על זוויות ראיה אחרות במסגרת הנלמד ותוך כדי כך מבין יותר את עצמו, מקבל פרספקטיבה מדויקת יותר על עצמו ולומד על הייחודיות הקיימת בו.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, הדברים שאתה מעלה נשמעים מאד נכונים. תאורטית אני לחלוטין מזדהה אתם. הבעיה היא שבסוף הסמסטר השלישי ללימודים אני מרגישה ורואה מסביבי שיש פער גדול יחסית בין התאוריה ליישום. נכון שזה תלוי פרטי מקרה, תלוי התנסות אישית, אבל זה לא מתרחש רק בחוויה הפרטית שלי. זה קורה בלא מעט קבוצות למידה. אולי זה קצת כמו בזוגיות- אנשים לומדים להסתדר עם זה, עושים חלוקת תפקידים מתאימה וממשיכים הלאה. ואולי באמת כמו בזוגיות- אני עוד צריכה להמשיך ולחפש את קבוצת הלמידה הנכונה שלי. אולי פשוט עוד לא הגעתי לשם. כנראה שבכל זאת תפיסת המציאות היא רק סך הפרשנויות של החוויות שלנו...

      מחק
  4. שלום ענבל
    קראתי בעיון את הבלוג שלך היות וגם אני בת קיבוץ שגדלתי שם כל חיי אך היום חיה בארצות הברית ועובדת כמורה. אני מסכימה איתך שחייב להיות איזון בין למידה אינדיוידואלית ושיתופית במהלך כל גיל.
    לדעתי ובעיקר מנסיוני כמורה בישראל ובארצות הברית אני חושבת שלשאלה שאת מעלה ישנן כמה זוויות ונקודות מבט. חייבים לקחת בחשבון את הגילאים השונים, סוגי העבודה ומטרת ההתנסות. אני חושבת שזה טוב להתנסות בלמידה שיתופית מסויימת, אבל לא פחות חשוב זה הסיכום שלה. תלמידים צריכים להבין מה קרה להם בתהליך. מה היה להם טוב, מה היה להם קשה, מה לא מצליח להם. בסך הכל בעולם של היום, הטכנולוגיה עוזרת לשתף קבצים ורעיונות, אבל מה אני עושה איתם? מעתיק, מרחיב, משווה, סותר, מפתח לדבר אחר, כל אלה כבר דורשים חשיבה נוספת ומאתגרת אינדיווידואלית ופה בא לדעתי האיזון בין היחד והלבד.
    בברכה גילה אפרתי

    השבמחק
    תשובות
    1. הי גילה,
      הנושא שהעלית לגבי סיכום הלמידה השיתופית, שהוא למעשה פיתוח מודעות התלמיד לתהליך השיתופי שעבר, נראה לי מאד חשוב, וממנו ניתן להתחיל להצמיח תהליך שיהיה נכון לקבוצה ולתלמיד הספציפי בתוכה. תהליך כזה שמעודד את העלאת התועלת והקושי בלמידה השיתופית יעזור למקד את הבעיות ולהתמודד עמן.
      אני שמחה שהעלית את הנקודה הזו, מכיוון שאני מתחילה ללמד קבוצה שתפיק עיתון בית ספר, ותהיה להם עבודה שיתופית רבה. נתת לי כלי שיעזור לי מצד אחד להחזיר את האמון שלי בלמידה השיתופית, ומצד שני לעבוד נכון יותר מול קשיים שיעלו בקבוצה.
      תודה, נדמה לי שזו למידה שיתופית במיטבה :)

      מחק

תודה על התייחסותך